בוני מנור: בתוך כמה שנים כולם יכירו אותנו

לחובב הספורט הישראלי הממוצע יש מספר בעיות עם הכדורמים, כצופה וכשחקן פוטנציאלי. ראשית, כל העניין קורה במים, מה שמבטל, לפחות עבור עכברי העיר, את האופציה המוכרת של "לרדת לשחק עם החברה". שנית, הכדורמים הוא לא כדורגל וגם לא כדורסל, מה שמעמיד אותו אוטומטית בעמדת נחיתות כשמדובר בסיכויי הכניסה לתא המשפחתי, בעיקר מסיבות היסטוריות וחברתיות. ההיכרות הדלה של הציבור עם הענף – תוצאה, כרגיל, של יחסי ציבור כושלים שמקורם בתקצוב שכמעט ואינו קיים – הופכת אותו לכזה שבו הסיפור של דניאלה ובוני מנור הוא אמנם נדיר, אבל לגמרי לא בלתי צפוי. כדורמים הנשים בארץ הוא ענף של חברה-מביאה-חברה-מביאה-אחות-מביאה-אמא, כך שלפחות הגנים הטובים נשארים קרובים.

הרבה לפני גביע המדינה בו זכו המנוריות לפני קצת יותר משבוע עם קבוצתן הפועל פ"ת, הסיפור של המשפחה עם המקצוע מתחיל ברומניה. דניאלה, האם, הייתה לאלופת המדינה בשחייה בגיל 10, והשתייכה כבר אז לסגל נבחרת הנוער (גילאי 16-18). אב המשפחה, פעיל ציוני נלהב, חלם על עליה לישראל, במיוחד לאור ההבטחות למקצוע והכנסה קבועה שניתנו לו. הבטחות, מיותר לציין, שנזנחו ברגע שגלגלי המטוס השיקו לאספלט בפאתי לוד. למזלה של המשפחה, הכישרון של דניאלה, מלווה בתמיכת "ברית מכבים עתיד" (שלימים תתאחד עם מכבי ת"א), סייע במילוי המקרר, קניית הטלוויזיה הראשונה והעמדת המשפחה על הרגליים מבחינה כלכלית ("קניתי מה שהיה צריך"), כך שתוך זמן קצר תייצג דניאלה את ישראל באליפות אירופה בשחייה.

"החיים היו קשים אבל מחשלים", מספרת דניאלה על תחילת הדרך בחולון. "בזכות החינוך הקומוניסטי והתמיכה של אמא שלי הצלחתי להחזיק מעמד. היא דאגה שהכל יהיה בזמן, ושתמיד יהיה אוכל על השולחן". 

החיבור של דניאלה עם הכדורמים הגיע מאוחר, כשדווקא בוני (כיום בת 26), בתה, אחראית במידה מסוימת לרומן. "ליוויתי את בוני לאימון והאנשים מסביב, שהכירו אותי, שאלו 'למה שלא תצטרפי?'. אמנם כבר הייתי בת 38, אבל חשבתי לעצמי 'למה לא באמת'". מאז, חשוב לציין, למשפחת מנור לא פחות מארבעה נציגים בפ"ת: מלבד בוני ודניאלה, האח אדי (24) שהחל את דרכו בקבוצת הנוער של המועדון השתלב זה מכבר בקבוצת הבוגרים, בעוד אופק הצעיר (17) משלים את החוליה הגברית של משפחת מנור בענף.

דניאלה ובוני מנור אחרי האליפות של פ"ת ב-2010

אחרי תקופת הסתגלות קצרה קיבלה דניאלה מעמד מיוחד בקבוצה ("הבנות גדלו איתי. אני מרגישה כמו אמא אווזה. הן יודעות להעריך וזה מקסים"). גם בוני יודעת לספר על החשיבות של אמהּ להפועל פ"ת, הקבוצה בה משחקות השתיים: "היא מביאה רוח לחימה והיא כמו אמא של כולן. יש בינינו הערכה גדולה".

הענף ואנחנו
מאחורי האידיליה המשפחתית עומד ענף, שבדומה לרוב מקצועות הספורט האולימפי בארץ, מתקשה להחזיק את עצמו, כמו גם את המשתתפות בו. בוני, בוגרת תואר ראשון בעיצוב תעשייתי, שהחלה את דרכה כספורטאית מצטיינת בצבא וכשחקנית נבחרת ישראל ("זה היה קל יותר, יכולתי להתרכז רק בכדורמים"), עברה לחיפה, שם היא משמשת כמאמנת קבוצת הילדים של מכבי המקומית, מה שמאפשר לה להשתתף רק חלקית באימוני פ"ת וכבר עזבה את הנבחרת מפאת קוצר הזמן: "אני לא יכולה להיות במאה אחוז בנבחרת ולכן עזבתי. מאחר וכל ההשתתפות התחרותית בענף היא ההתנדבותית, זה לא בדיוק עוזר לממן את שכר הדירה והדלק". למרות המעבר לצפון, לקבוצת הנשים של מכבי חיפה היא לא תצטרף: "החברות נמצאות בפתח תקווה ושיתוף הפעולה איתן הוא אחר".

את הפער בין מדינות מתוקנות לישראל בכל הקשור לפיתוח הספורט, ניתן היה לראות בהפסד הלא כל כך נעים שנחלה הנבחרת (26:1) בחודש שעבר במשחק החוץ בברמינגהם מול נבחרת אנגליה במסגרת מוקדמות אליפות אירופה. לבוני יש השגות בנושא: "נסענו עם הפועל פ"ת למשחק ידידות מול האנגליות לפני כמה שנים כשהן היו רק בחיתולים מבחינת ההתמקצעות שלהן. הן היו ברמה שלנו. מאז הן החלו בפרויקט של תנאי פנימיה – שני אימונים ביום במשך 4 השנים האחרונות. את התוצאות לא היה קשה לראות". בהמשך מחכה לנבחרת משחק מול הרביעית בעולם, ספרד. בוני: "הן מטורפות ואין לנו שום סיכוי, אבל לא נרשמנו למוקדמות כדי לעלות. נפסיד ונמשיך להשתפר עד שהתקציבים יגיעו והבנות יוכלו להתרכז בכדורמים".

מה שמעניק תקווה מסוימת לעוסקות במלאכה הוא ההחלטה לבחור בכדור מים נשים כענף מתפתח וכפרויקט מועדף של הוועד האולימפי. המשמעות: עדיפות בהזרמת הכספים ותמיכה כללית במטרה להביא את הנבחרת להישגים כבר באולימפיאדת ריו 2016.

פטריסיה דל סוטו מספרד. בוני: "אין לנו סיכוי, אבל לא נרשמנו כדי לעלות" (רויטרס)

"ההשתתפות אפשרית", אומרת בוני, "השאלה היא אם יהיה אפשר לפתח דור עתיד ראוי". גם דניאלה שומרת על פרופורציות: "אני סקפטית מיסודי ומעדיפה להיות מופתעת. באופן טבעי אני גם לא יודעת מה תהיה מידת ההצלחה של הפרויקט. המחשבה עצמה מדהימה, אבל כדי להפוך אותה למציאות תידרש עבודה. אין לי מושג איך הם מתכוונים לעשות את זה. השחייה שומרת לעצמה את הספורטאיות הטובות ובכל מקרה בסופו של דבר הכל חוזר לבעיית התקציבים הנצחית. הענף עוד לא טס קדימה, אבל לפחות הוא מתחיל לזחול".

על כתפיים רחבות
בעיית התקצוב לענף מתחילה מהחשיפה המועטה ומהדימוי הרווח, בהם נתקלת דניאלה, מורה (מצטיינת מחוזית) לחינוך גופני, חדשות לבקרים. "עדיין לא מצאתי דרך לשווק את הענף. בנות, כשהן בוחרות בפעילות גופנית, הולכות בעיקר לרקוד. מעט הולכות לענפים הפיזיים. בנות רואות שהכתפיים מתרחבות ואומרות 'אני רוצה להיות נשית'. זה שטויות. לספורטאיות יש גוף מוצק שהוא גוף יפה. זה רק עניין של חינוך".

"אמהות ניגשות אליי ושואלות 'מה, הילדה שלי תהיה עם כתפיים?', ואני צריכה לשכנע אותן, להסביר שזה לא מכוער. עם הבת שלי זה לא הפריע לי בשום צורה. בכל מקרה, כשאדם שלם עם עצמו אז הוא מאושר וזה לא תלוי בכתפיים".

ההיכרות הממוצעת עם הענף דלה, ורבים לא מודעים לאופיו האגרסיבי. דניאלה מאמינה שאמנם לא כל אחת תתאים, אבל מי שתמצא דרכה לתחום לא תתחרט: "זה נכון שהרבה בנות לא בנויות לזה. צריך אופי ספציפי. תופסים לך את היד או את הרגל וזה חלק מהמגע שיש. זה לא קל לכל הבנות, אבל זה בדיוק כמו שבכדורסל יש חסימה. ככה אצלנו תופסים בבגד הים. יש בנות בודדות שמשחקות כך, אבל לטובות ולמוכשרות באמת אין צורך ללכת מכות".

כתפיים. חלק מהסיפור (משה חרמון)

איש של כדורסל
אי אפשר לתת לראיון עם השתיים לחמוק מבלי לדבר על יחסי האם-בת-בריכה. מאז תחילת דרכן של השתיים כקולגות, תעיד בוני, דניאלה תמיד הייתה שם, אבל בעיקר הסתכלה מלמעלה: "אמא היא חברה שלי במגרש וגם מחוץ למגרש. למרות זאת, אחרי אימונים, כשהיינו נשארות בגיל 16 לראות את המשחקים של הבנים, ('זה מה שעושים בגיל 16..'), אמא תמיד הייתה נוסעת ישר הביתה. גם אם היינו יוצאות לבלות או לקיבוץ היא אף פעם לא הייתה מצטרפת. היא לא הייתה מתערב בחיים האישיים שלי". עם זאת, על ההשפעה של דניאלה עליה, בוני כלל לא מערערת: "האופי שלנו שונה. היום, בגיל 26, אני יכולה להגיד שהיא היותר תחרותית מבינינו. היא תמיד הייתה שם ברקע כדי לדחוף אותי וזה היה חשוב". 

דניאלה עצמה לא מסתירה את ההנאה הגדולה שבשיתוף הפעולה עם הצאצאית: "לשחק עם בוני? אני גאה בה ותמיד מרגישה גאה לשחק איתה. זה ממלא אותי אנרגיות. באימונים יוצא לנו לשמור אחת על השניה ואני גם חוטפת ממנה. הנסיעות ביחד, האימונים, השחייה ראש בראש, זה פשוט כיף". 

מי שמלווה את המשפחה כבר שנים הוא משה, בעלה של דניאלה. "אבא שלי הכי רחוק מספורט", מספרת בוני. "הוא הגיע מהכלכלה. הוא תמיד תמך ובא למשחקים, אבל זה קשה, כי בגלל שעות הבריכה כל המשחקים מתקיימים בשבת, כשהאנשים הנורמלים הולכים לטייל. אבא שלי עמד בזה בגבורה ובא לראות אותנו כל שבת. הוא גאה בי על כל החלטה שאני עושה". 

"אם בעלי היה יכול לקום ולהתאמן הוא היה עושה את זה", מסנגרת דניאלה על בעלה הצופה. "כל הבנים שלי שחקני כדורמים. הספורט הוא חלק בלתי נפרד מהחיים בבית. בשבתות הוא בא לראות את המשחקים, ולא בגלל שהוא אוהב את הספורט. הוא לאט לאט התחבר לזה, למרות שהוא בכלל איש של כדורסל"

ואיפה השתיים רואות את עתיד הכדורמים בארץ? דניאלה: "זה ענף מקסים. הוא מושך אותך וברגע שנכנסת כבר קשה לעזוב. זה ספורט שדורש ממך הכל. זו חוויה מיוחדת שאני מאחלת לכולם". בוני, לעומתה, כבר רואה את הפריצה באופק: "אנחנו נבחרת מלאת כשרונות. תוך כמה שנים לא יהיה אחד שלא יכיר אותנו".