ליהנות ולאכול את הלב

כשצפיתי בשער של דויד סולארי מול בני יהודה בדקה ה-93, לא הוצאתי מילה מהפה. למי שלא מכיר אותי, אגלה שאני אוהד בני יהודה. בכל זאת, התרגשתי מאוד כשהכדור של סולארי פגש את החיבורים ברשת של דלה איינוגבה. הרי מה היה קורה אם בני יהודה הייתה מסיימת את המשחק בתיקו? עוד 0:0, עוד נקודה בדרך לשום מקום בעונה הזו?

סולארי הניף את הרגל וכבש שער נדיר, מופלא, כזה שבשבילו שווה לסבול גם 180 דקות בלי מצבים. התחושה בגוף, גם אם אין לך קשר לקבוצה האדירה של רן בן שמעון, הייתה קסומה. צמרמורת בלתי מוסברת, זיעה קלה, תחושת ודאות שאומרת לך "זהו, סיפור האליפות גמור עכשיו סופית". הייתי, ואני עדיין מאושר עבור קריית שמונה.

גם אם קריית שמונה תפסיד בעשרת המשחקים שנותרו עד סיום העונה, אני לא רואה סרט שבו הפועל תל אביב לוקחת את האליפות במקומה, בהתחשב ביכולת של האדומים האומללים. האליפות מגיעה לקבוצה הזו ועכשיו נשאר רק לחכות עד שזה יהיה רשמי.

דויד סולארי עם אזולאי. שחקן ענק (עמית מצפה)

יצא לי לדבר פה ושם עם אוהדים של מועדונים בינוניים, כמוני. עם אוהדים של מכבי נתניה, מ.ס. אשדוד וקבוצות מרכז-טבלה טיפוסיות. אף אחד מהם לא הודה שהוא מאוכזב מהעונה הזו, במיוחד כשהקבוצות הגדולות לא ממש גדולות.

קריית שמונה הייתה כמו כל קבוצה בינונית אחרת לפני המחזור הראשון. ציפיות היו פה ושם, אבל לאליפות היסטורית? אף אחד לא כיוון. הקריה אפילו פתחה את העונה בצורה בינונית. כשאוהדים של קבוצות "הגל השני" כפי שמכנים אותן אנשי המשחק המרכזי, רואים את הטבלה אחרי המחזור ה-27, הם אוכלים את הלב. הרי הקבוצה שלהם הייתה יכולה להיות הקריית שמונה של העונה, בדיוק כמו בני יהודה.

בבני יהודה מאוכזבים מהעונה הזו, גם אם לא יודו בזה (עמית מצפה)

אני אוכל את הלב, אבל יש לי צמרמורת. אני מאוכזב, אבל מצד שני גם גאה מאוד. אני עם ידיים על הראש, אבל הן מורמות למעלה אחרי עוד ניצחון של המוליכה. בלב כבד ובחיוך מלא, אני מברך את קריית שמונה, האלופה הראויה ביותר שהליגה שלנו הייתה יכולה לבקש.

הכתוב הינו טור דעה.